נכות נפשית בביטוח לאומי: איך מציגים נכון חרדה, דיכאון או פוסט טראומה?
נכות נפשית היא אחד התחומים הרגישים והמורכבים ביותר מול ביטוח לאומי. בניגוד לבעיה אורתופדית או בדיקה רפואית שרואים בצילום, קושי נפשי לא תמיד נראה מבחוץ. אדם יכול להיראות רגיל לכמה דקות, לדבר בצורה מסודרת, לשבת מול ועדה רפואית, ועדיין להתמודד ביום יום עם חרדה קשה, דיכאון, פוסט טראומה, התקפי פאניקה, הסתגרות, חוסר שינה ופגיעה משמעותית בתפקוד.
זו בדיוק הסיבה שתביעות על רקע נפשי דורשות הצגה נכונה ומדויקת של המצב.
הרבה אנשים חושבים שאם יש להם אבחנה של דיכאון, חרדה או פוסט טראומה, זה מספיק. בפועל, ביטוח לאומי לא בוחן רק את שם האבחנה. הוא בוחן איך המצב הנפשי משפיע על החיים עצמם. האם האדם מסוגל לעבוד. האם הוא מצליח להתמיד במסגרת. האם הוא יוצא מהבית. האם הוא ישן בלילה. האם הוא מצליח להתרכז. האם הוא מסוגל להיות בסביבת אנשים. האם יש טיפול רציף. האם יש צורך בליווי, תמיכה או עזרה.
במילים פשוטות, השאלה אינה רק מה כתוב באבחנה, אלא מה קורה בפועל.
אחת הטעויות הנפוצות היא להגיש מסמך קצר שבו כתוב שהאדם סובל מחרדה או מדיכאון, בלי שהמסמך מסביר איך זה בא לידי ביטוי ביום יום. ועדה רפואית צריכה להבין את ההשפעה התפקודית של המצב. לא רק שיש קושי, אלא איך הקושי הזה משנה את החיים.
לדוגמה, אדם שסובל מחרדה קשה עשוי להימנע מיציאה מהבית, להימנע מנהיגה, להתרחק ממקומות הומים, להתקשות להגיע לעבודה או להפסיק לתפקד כאשר מופיע התקף חרדה. אם הדברים האלה לא מתוארים, הוועדה עלולה לראות רק חלק קטן מהבעיה.
גם בדיכאון חשוב לפרט את התמונה האמיתית. לא מספיק לומר "אני בדיכאון". צריך להסביר האם יש קושי לקום בבוקר, ירידה חדה באנרגיה, פגיעה בשינה, חוסר תיאבון, הסתגרות, קושי לשמור על היגיינה, חוסר רצון לפגוש אנשים, בכי, חוסר תקווה, פגיעה בקשר עם המשפחה או חוסר יכולת לבצע פעולות בסיסיות.
בפוסט טראומה חשוב במיוחד לתאר את ההתמודדות היומיומית. סיוטים, דריכות יתר, תגובה חזקה לרעשים, פלשבקים, הימנעות ממקומות מסוימים, פחד ממפגש עם אנשים, כעסים, ניתוק רגשי, קושי לישון וקושי להחזיק עבודה לאורך זמן. אלו לא פרטים שוליים. אלו בדיוק הפרטים שעוזרים להבין את עומק הפגיעה.
בעיה נוספת היא שאנשים רבים מתביישים לספר את האמת המלאה. הם לא רוצים להיראות חלשים, לא רוצים להרגיש שהם מגזימים, ולא תמיד נוח להם לדבר על דברים אישיים מול ועדה. לפעמים הם עונים תשובות קצרות מדי. לפעמים הם אומרים שהכול בסדר מתוך הרגל. לפעמים הם מסתירים את הקושי בבית, מול הילדים, בזוגיות או בעבודה.
אבל בתביעת נכות נפשית, הדברים האלה הם חלק מרכזי מהתיק.
חשוב גם להציג רצף טיפולי. כאשר יש מעקב אצל פסיכיאטר, טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי, ביקורים חוזרים בקופת החולים, סיכומי אשפוז אם היו, המלצות טיפוליות או מסמכים מקצועיים נוספים, הם יכולים לעזור לבנות תמונה ברורה יותר. לא תמיד חייב להיות אשפוז או טיפול חריג כדי שתהיה בעיה אמיתית, אבל ככל שיש תיעוד מסודר יותר, כך קל יותר להוכיח את המצב.
אחד הדברים שמבלבלים אנשים הוא ששני אנשים עם אותה אבחנה יכולים לקבל החלטות שונות לגמרי. זה קורה משום שביטוח לאומי לא מסתכל רק על הכותרת הרפואית, אלא על רמת הפגיעה. אצל אדם אחד חרדה יכולה להיות מתונה יחסית ולאפשר עבודה ותפקוד. אצל אדם אחר אותה חרדה יכולה לגרום להסתגרות, התקפי פאניקה, חוסר יכולת לעבוד ופגיעה קשה בשגרת החיים.
לכן חשוב להיזהר מהשוואות. העובדה שמישהו עם אבחנה דומה קיבל אחוזי נכות מסוימים לא אומרת שבהכרח תקבלו את אותה החלטה. כל תיק נבחן לפי המסמכים, הטיפול, התפקוד וההתרשמות הכוללת.
בתביעות נכות כללית, אחד הנושאים החשובים ביותר הוא הקשר בין המצב הנפשי לבין היכולת לעבוד. הרבה אנשים מסבירים שהם סובלים, אבל לא מסבירים למה הם לא מצליחים לעבוד. צריך לתאר האם יש קושי להגיע לעבודה בזמן, קושי להיות עם אנשים, קושי להתמודד עם לחץ, התקפי חרדה במהלך היום, היעדרויות רבות, ירידה בריכוז, חוסר יכולת לקבל הוראות, קושי להתמיד או ניסיונות עבודה שנכשלו בגלל המצב הנפשי.
גם מי שעובד באופן חלקי לא צריך להניח שאין לו זכויות. יש אנשים שמצליחים לעבוד מעט שעות, בעבודה מוגנת יותר, בסביבה מותאמת או תוך מאמץ גדול מאוד, ועדיין כושר העבודה שלהם נפגע. מצד שני, עצם קיומה של אבחנה נפשית אינה מבטיחה קצבה. צריך לבדוק את המקרה לפי הנתונים האמיתיים.
בוועדה רפואית חשוב להיות מדויקים. לא להגזים, אבל גם לא להקטין. אם יש ימים שבהם לא יוצאים מהבית, צריך לומר זאת. אם יש התקפים, צריך להסביר מה קורה בזמן התקף ובאיזו תדירות הוא מופיע. אם יש פגיעה בשינה, צריך לתאר אותה. אם יש טיפול תרופתי ותופעות לוואי, חשוב לציין. אם יש קושי מול אנשים, קושי בריכוז או קושי לעבוד, צריך להסביר איך זה נראה בחיי היום יום.
מסמך רפואי טוב בתחום הנפשי הוא לא רק מסמך עם אבחנה. הוא מסמך שמתאר גם תפקוד. מצב רוח, חרדה, שינה, ריכוז, הסתגרות, קשרים חברתיים, יכולת עבודה, טיפול תרופתי, מעקב מקצועי, תופעות לוואי וההשפעה על החיים.
לעיתים דווקא הדברים הקטנים הם אלה שממחישים את התמונה. האם האדם מגיע לטיפולים לבד או עם מלווה. האם הוא מצליח לנהל שיחה. האם הוא מסוגל לנסוע בתחבורה ציבורית. האם הוא נמנע ממקומות מסוימים. האם הוא זקוק לתזכורות כדי לקחת תרופות. האם הוא מסוגל לנהל סדר יום. האם הוא מצליח לשמור על עבודה לאורך זמן.
בסופו של דבר, נכות נפשית אינה נמדדת רק לפי מה שרואים מבחוץ. אדם יכול לשבת מול ועדה במשך כמה דקות ולהיראות מתפקד, אבל לחיות מאבק יומיומי קשה שאינו נראה לעין. לכן חשוב שהתביעה תציג את החיים עצמם, ולא רק את האבחנה.
אם אתם מתמודדים עם חרדה, דיכאון, פוסט טראומה או קושי נפשי משמעותי, חשוב להבין שאבחנה לבדה לא תמיד מספיקה. צריך להראות איך המצב משפיע על התפקוד, על העבודה, על הבית, על המשפחה, על השינה, על היכולת לצאת החוצה ועל היכולת להחזיק שגרה.
לפעמים ההבדל בין תביעה חלשה לבין תביעה שמציגה נכון את המצב נמצא בדיוק בפרטים האלה.
הכתוב אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ו/או רפואי.
עו"ד רז גלבוע
תגובות